זיכרון דברים…האם חוזה מחייב?
בפ"ד ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ פ"ד ל"ג (2) תשל"ט/תש"מ – 1979 עלתה השאלה, באילו נסיבות ניתן לראות ב"זכרון דברים" ובו תניה כי בעתיד יעשה החוזה , כיוצר קשר חוזי מחייב בין הצדדים, גם אם החוזה הנזכר בזכרון דברים לא נעשה.
עקרונית, ניתן להשקיף על זכרון הדברים משתי נקודות מבט: בהתאם לנקודת המבט האחת, עריכת זכרון הדברים היא שלב מבין שלבי המו"מ, שלבים שתחילתם בטרם נעשה זכרון הדברים, המשכם הוא במעשה גמירת הדעת, וסיומם לאחר עריכת זכרון הדברים עם כריתתו של החוזה המחייב. בהתאם לנקודת מבט זו , עריכת זכרון הדברים בשלב המו"מ, לא באה אלא כדי לעלות על הכתב את שהצדדים כבר הסכימו ביניהם, מתוך הבנה כי הסכמה זו, אין בה את גמירת דעת הסופית לשכלולו של המו"מ שטרם נסתיים.
לקבלת סיוע משפטי או מידע נוסף: יעוץ משפטי
בהתאם לנקודת מבט אחרת, הצדדים באו לכדי הסכם ביניהם, תוך שהם סיימו את המו"מ ביניהם עם עריכת זכרון הדברים. עם זאת, הם מבקשים לא להסתפק בהסכם זה, אלא הם מבקשים לתת לו חותם פורמלי ופרופסיונלי. זכרון הדברים מהווה לפי נקודת מבט זו "הסכם גמור ומוחלט", היוצר את הקשר המשפטי בין הצדדים וזאת אף אם החוזה הפורמלי לא יצא אל הפועל. מהו המבחן שלפיו יקבע לאיזה משתי הקטגוריות הנזכרות נופל זכרון דברים פלוני?
בעניין זה קבעה פסיקתו של ביהמ"ש שני מבחנים מצטברים; המבחן האחד הוא כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם, עם ההסכמה על זכרון הדברים. המבחן השני הוא קיומה של הסכמה בזכרון הדברים, על הפרטים המהותיים והחיוניים של העיסקה שביניהם.
המבחן הראשון לתוקפו המשפטי של זכרון הדברים הוא בכוונתם של הצדדים. על כוונה זו יש ללמוד, ע"פ אמות המידה של האדם הסביר, מהתנהגותם של הצדדים לפני , בשעת ולאחר ההסכמה על זכרון הדברים ומתוכן זכרון הדברים עצמו.
בחינתו של זכרון הדברים עצמו, חייבת לשים דגש על שני עניינים : היסודות שהצדדים קבעו בזכרון הדברים עצמו, ו"נוסחת הקשר" שנקבעה בזכרון הדברים. בינו, לבין "החוזה" הפורמלי שייחתם בעתיד.
נוסחת ה"קשר" אף היא מעידה על כוונתם של הצדדים. כמובן, ברוב רובם של המקרים, הצדדים אינם נוקטים לשון ברורה ומפורשת באשר ל"נוסחת הקשר", ובמקרה זה יש לפרש את לשון הצדדים וכוונתם. אין לבודד את "נוסחת הקשר" ממכלול העובדות אלה.
המבחן השני הוא קיום הסכמה בגופו של זכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה. זהו תנאי נפרד ועצמאי. אפילו מגלה מכלול העובדות של המקרה כוונה ליצור קשר משפטי מחייב עם החתימה על זכרון הדברים, אין בכוונה זו כדי ליצור את הקשר המצופה, אם הצדדים לא נתנו ביטוי בזכרון הדברים לפרטים חיוניים ומהותיים של העסקה.
בהתאם למבחן שני זה, בהעדר הסכם בזכרון דברים עצמו של התנאים המהותיים של העסקה לא נוצר קשר משפטי מחייב. שכן, ההסכם אליו הגיעו הצדדים נעדר אותה מידת וודאות מינימלית הדרושה לקיומו של חוזה בר ביצוע.