עילת הנטישה
האם חוקי הגנת הדייר מאפשרים לאדם לזכות בהגנת הדייר, כאשר יש לו דירת מגורים אחת, והדירה השניה משמשת כ"דירת נוחות" או כ"דירת אכסניה" כבמקרה הנוכחי (השווה: ע"א 99/75 הימנותא בע"מ ואח' נ' יוסף בדיחי, פ"ד ל(2) 421; ע"א 461/81 גיתי נ' עמידר חברה לאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ ואח', פ"ד לח (3) 809). לענין זה נאמר בספרו של ד' בר אופיר (שם בעמ' 124) לאמור:
"באופן עקרוני אין מניעה לכך שהגנת הדייר תשתרע על שתי דירות המוחזקות על ידי דייר אחד, ובלבד שנתמלא בכל אחת מהן התנאי שהיא משמשת לצורך מגוריו של הדייר. למשל: שתי דירות המוחזקות על ידי אדם שעוד מחצית השבוע במקום אחד ומחצית השבוע במקום אחר, ולפיכך, שכר דירה בכל אחד ממקומות עבודתו. בנסיבות כאלה תהיה לו הגנה בכל אחת מן הדירות הללו".
לקבלת סיוע משפטי או מידע נוסף: יעוץ משפטי
עם זאת ראה מסקנתו של סגן הנשיא, כב' השופט יצחק ענבר בת.א. (י-ם) דיין נ' טויב (לא פורסם) כדלקמן:
"ניתן, איפוא, לסכם ולאמר, כי מקום בו הושכרה דירה בשכירות מוגנת למטרת מגורים, כאשר המשכיר לא התכוון לכך שהדירה תשמש את השוכר באופן ארעי, בלתי רציף ולעיתים נדירות – כי אז יהווה שימוש כזה בבחינת נטישה. כך ארע, כאמור, בפסקי הדין הנזכרים לעיל (הימנותא בע"מ וגיתי – א.פ.). [אולם] מקום בו מלכתחילה הושכרה הדירה לשמש כ"דירת נוחות" – שאני. במקרה מעין זה אין כל סיבה שלא ליתן את מלוא הנפקות לרצונם של הצדדים…..".
אין גם כל מניעה לכאורה, כי הצדדים יסכימו לכך במועד מאוחר יותר (ע"א 99/75 הנ"ל בעמ' 431 מול אות השוליים ג'), ועל כן הדרא קושיא לדוכתא – האם הסכימו הצדדים מראש, או לאחר מכן על שימוש הדירה כ"דירת נוחות"?
הרציונל הטמון בחוק הגנת הדייר הוא הגנה על דיירים כך שלא יאבדו את מקום מגוריהם או את בית העסק שלהם כל עוד הם עומדים בדרישות שנקבעו בחוק. רציונל זה מחייב כי לא תינתן הגנה לדייר שנטש את המושכר בלי כוונה לחזור אליו. מי שנטש את המושכר עבר מן הסתם להתגורר במקום אחר, כך שיש לו קורת גג או לחלופין מצא מקום פרנסה אחר. אין כל סיבה להחיל על הנוטשים את הגנת החוק." (ד' בר-אופיר, סוגיות בדיני הגנת הדייר, מהדורה שנייה, 2005 בעמ' 125, להלן: "סוגיות בדיני הגנת הדייר").
מטרתם של חוקי הגנת הדייר באה להבטיח לדיירים קורת גג בזמנים שהמחוקק ראה כזמני חרום ואולם, אם הדייר הפסיק לעשות שימוש במושכר לעסקו או למגוריו, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות נטישתו. אין כוונה להגן על הדייר בנסיבות אלה ועליו לפנות את הנכס ולהחזירו לבעל הבית (שם).
עילת הנטישה מורכבת משני יסודות מצטברים: עזיבה ופיזית והעדר כוונה לחזור, כך שדייר העוזב מושכר בלא כוונה לחזור אליו רואים אותו כנוטש. הכוונה לחזור אף היא מורכבת משני יסודות מצטברים: רצון לחזור למושכר וסיכוי ממשי של האפשרות לחזור למושכר.
הכוונה לחזור צריכה להתקיים בתודעתו של הדייר בעת שהוא עוזב את המושכר ואין די בכך שתתגבש במועד כלשהו לאחר העזיבה. עם זאת, גם אם הוכח כי הדייר עזב את המושכר עם כוונה לחזור, אין די בכך כדי לשמור על זכויותיו במושכר לאורך זמן שכן כוונה זו עלולה להשתנות (שם, עמ' 127-128). לא די ברצון ערטילאי לחזור לנכס ביום מן הימים, אלא יש צורך ברצון ממשי, המלווה במעשים גלויים. (עא 91 / 977 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה מו (5) 758 עמוד 766-767, להלן: "פס"ד נוסייבה").
הנטל להוכחת נטישה מוטל במלואו על כתפי הטוען לנטישה ואולם, אם הביע התובע ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה כי הדייר נטש, על הדייר להראות כי נסיבות המקרה אינן מצדיקות את המסקנה שהייתה נטישה. הדייר חייב להוכיח את העובדות שהוא מסתמך עליהן, כדי להסביר על שום מה לא יסיק השופט מראיות התובע שהייתה נטישה (שם).